בואו נתחיל  עם קצת היסטוריה:
אני לא יודעת מה אתכם אבל אותי סיקרן מאוד לדעת מאיפה הגיעה המסורת של לבישת גלימה וכובע בטקסי סיום בכלל ובטקסי סיום תואר בפרט. אז…  טקסי סיום לימודים אוניברסיטאיים  ולבישת חלוקים  החלו במאה ה-12 בתקופה בה השפה השולטת באקדמיה הייתה לטינית. רוב האנשים שלמדו באוניברסיטאות היו אנשי דת ומשום שעודף  של בגדים נחשב לדבר  פסול היה נהוג ללבוש חלוקים כהים ואחידים . סיבה נוספת לכך היא הסיבה הפרקטית, משום שעוד לא היו מבנים מסודרים ונפרדים בהם היו עורכים הרצאות, הכנסיות שימשו כמרחב הלימודי. הכנסיות בדרך כלל היו חלל גדול וקר, תפקיד הגלימות היה לשמור על הסטודנטים מפני מזג האוויר והברדסים  להגן עליהם מפני הגשם בזמן שעברו בין מבנה למבנה. יש האומרים  שעיצובו של כובע הבוגרים התבסס על העיצוב של הכובע הקתולי ובמאה ה-14 וה-15 הכובע שימש כדי לזהות אנשים ממקצועות הומניים, סטודנטים ואמנים. כובע הבוגרים היה שמור בתחילה רק לבוגרי תואר שני – ההכשרה הגבוהה ביותר באקדמיה של ימי הביניים. בשלב מאוחר יותר הוא אומץ גם לשימוש של בוגרי תואר ראשון. בשנת 1950 הוגש בארצות הברית פטנט על ידי הממציא אדוארד אוריילי וכומר קתולי בשם ג'וזף דרהאם (Durham). המצאתם כללה שילוב של פיברגלס קשה לתוך כובע הבוגרים כדי לייצב אותו. כובעי בוגרים מסוג זה נפוצים מאוד ברחבי העולם.  לפי הנרי א. קאלי (Henry A. Kelly) המנהג של להעביר את הציצית שעל הכובע מימין לשמאל הוא מנהג חדש יחסית שמקורו במשחק מילים "you left college" (Left- לעזוב/ שמאל), מנהג שאנחנו לא עשינו לצערי. ברוב מדינות אירופה הצבע הלבן מסמל את המקצועות ההומניים ובספרד לדוגמא הצבע מסמן ספציפית תאולוגיה ואמנויות . אז כן חברים, מסתבר שזו הסיבה שהצעיף והציצית שלנו היו לבנים.

עכשיו בוא נדבר על למה זה היה אירוע חשוב בשבילי?
אני חושבת שהסיבה מתחילה עם האופן שבו חונכתי. אני נולדתי בישראל ב1996 בעיר תל אביב. שני ההורים שלי נפגשו והכירו באוניברסיטה. אמא שלי היא דוקטור להנדסה ואשת אקדמיה מדהימה ואני חושבת שמאז שאני זוכרת את עצמי אוניברסיטה היה דבר שהיה לי ברור שעושים. בגלל שאמא שלי היא אשת אקדמיה באוניברסיטת תל אביב תמיד הרגשתי שם כמו בבית, למעשה אפשר לומר שגדלתי באוניברסיטת תל אביב, הכרתי כל בניין, כל ספרייה, כל מעבדה, כל פסל .  כשהייתי בת  ארבע עברנו לשנה לקליפורניה  בעקבות העבודה של אבא שלי. זו הייתה אחת השנים הכי משמעותיות בחיים שלי, היא עיצבה אותי והשפיעה עלי יותר משאצליח לספר לכם כאן. כשחזרתי לארץ כבר לא הייתי אותה ילדה מתל אביב שחברותיי וחבריי הכירו. נחשפתי לעולם של קסם וצריכה, ולקפיטליזם והתאהבתי (היום אני הרבה יותר ביקורתית לתופעת הצרכנות הזו). הייתי שבוייה בקסם של "ארץ האפשרויות" ורציתי לחזור לעולם השפע : למדפים על מדפים של אופציות לקורנפלקסים, לחנויות יצירה עם ריח קסום שנמשכות ונמשכות עד קצה היקום, לארטיקים וממתקים צבעוניים ולמגוון האין סופי. התגעגעתי לחנויות הספרים העצומות ולמותגים אמריקאים מוכרים וכמו סטאר באקס, מייקלס, טארגט, ועוד… התאהבתי  גם בכל ההבטחות שהיו בארה"ב; טקסי הסיום, הנשף, מוסדות אוניברסיטה מפוארים, נבחרת מעודדות, הרבה טקסיות ומסורות שיוצגו בטלוויזיה כחלק מהחוויה של להיות מתבגר, מגוון עצום של מועדוני ספורט,  בחגים ובעונות השנה שלוו בסמלים ומוצרי צריכה. אני חושבת שכבר שם בגיל ארבע התאהבתי ברעיון של טקס סיום רציני יותר, ללימודים בלי ריקודים טיפשיים ומחרוזות שירים שהיו ביסודי ובחטיבת הביניים. גם בהמשך חיי מוסדות אוניברסיטה היו משהו שריתק אותי וכשטיילנו כל המשפחה בארה"ב כנערה אמא לקחה את גל ואותי לראות את מוסדות  ה"אייבי ליג" החלומיות  סטנפורד, קורנל והארוורד. טיילנו במבנים העתיקים ומלאי ההיסטוריה והרגשתי שהמשהו בקסמם שובה אותי. כל ההיסטוריה הזו שלי עיצבה באופן ברור את היחס שלי לטקס הסיום האוניברסיטאי ולכן אני התרגשתי כאילו שמדובר היום חתונתי ואולי אפילו יותר משום שהרגשתי שמדובר בהשיג אישי שלי (תואר שני בגיל 25) ושעבדתי קשה להגיע לנקודה הזו. אבל לא יכולתי שלא לשים לב שזו לא הייתה חוויה אוניברסלית שכולם עברו באותו האירוע, הרבה מחברי ללימודים היו ציניים לגבי כל האירוע ואפילו היו מובכים להשתתף בו, וזו אולי אחת הסיבות שאני קצת מודה על המקום ממנו הגעתי ולרומנטיזציה של האירוע שהיה  חלק בלתי נפרד מהטקס בשבילי.

עכשיו נדבר בקצרה על מה לבשתי ולמה?
בחלק מהתמונות למעלה אפשר לראות שמתחת לגלימה, לבשתי לבוש בהשפעת שנות ה-70. ידעתי שלאירוע אני רוצה להרגיש הכי אני שאפשר, רציתי להיות מלאה בגאווה וביטחון עצמי וכמובן שזה משהו שהיה חייב לבוא לידיי ביטוי בלבוש שלי. בחרתי בחולצת כותנה לבנה ודקיקה עם קרבט  עדין שמזכיר חולצת פירטים, יחד עם מכנס מתרחב שאני מאוד אוהבת מבד קטיפה עם טקסטורה של פסי אורך, שמושכת את העין למטה ויוצרת מראה של רגליים ארוכות,  בצבע צהוב חרדל שמגיעה עד המותן . התאפרתי באיפור עדין ואייליינר חתולי שחור , ענדתי את הטבעות והצמידים האהובים עלי ועל הציפורניים שלי היה הלק הכי יפה שהיה לי וכנראה יהיה לי בחיים שעשתה לי אמנית הציפורניים קרולינה  (שאני כל כך מעריכה ואוהבת) הלק היה בהשראת טבלת כיול צבעים של טלוויזיה  והלוואי שהציפורנים שלי יוכלו לגדול עם הלק הזה עליהן כי מעולם לק לא גרם לי להרגיש כל כך אני מאשר אז. סיימתי את התלבושת עם תיק קש שאפשר לראות בתמונות למעלה אך היה בתיקון בזמן הצילומים למטה (בדומה ללק שהוחלף בשלב של הצילומים ושחזור התלבושת) ונעלי פלטפורמה חומות ויפיפיות שמאוד מחזירות אותי לשנות השישים והשבעים. וזהו. הרגשתי יפה, חכמה ומתרגשת באותו היום. אני מודה על החוויה המתקנת שזכיתי לחוות השנה, על כל מי שלקח חלק באירוע ולכם על שקראתם את הכתבה הזו, המון תודה!