טקס קבלת תואר שני

בשנה שעברה (2020) קיבלתי תואר ראשון (BA) בטקס הענקת תארים דרך זום. החוויה הייתה כיפית, אבל זה היה בעיקר בזכות המשפחה המדהימה שלי שהפיקו מהעניין אירוע משפחתי קטן שכלל צפייה בסרט הרביעי של הארי פוטר, יין, קאפ קייקס מ"ראד וולווט" וכובע טקס עשוי נייר. אני בעצמי שכחתי מטקס הענקת תארים  והודעתי למשפחה רק כמה שעות לפני שהטקס התחיל.  דודים שלי הצליחו להצטרף לטקס בזום (למרות ההתראה ברגע האחרון), הדוד שלי הצטרף עם מצלמה והצחיק אותי מאוד, הוא עשה לי פרצופים והפך את החוויה לכיפית משעשעת ולא רצינית מידיי. הטקס היה מרגש בעיקר משום שלקחתי זמן לעצור, לחשוב ולרגע ולהיות גאה בעצמי  שעשיתי את זה! סיימתי תואר ראשון! הטקס עצמו היה פחות מוצלח משום שהזום הפך את הכל לפחות "אירוע" או טקס מכובד והמון סטודנטים בחרו בכלל שלא להתחבר לזום ולהשתתף.

טקס סיום תואר שני אוניברסיטת תל אביב tau university Tel Aviv master's degree

טקס סיום תואר שני

אבל היום לא באתי לספר לכם על טקס הסיום של התואר הראשון שלי, אלא דווקא לספר על החוויה המאוד משמעותית והשונה בתכלית שהייתה לי בטקס הענקת תואר שני.
טקס הענקת התארים הפעם התרחש בשעה 20:00 באודיטוריום סמולרש שבאוניברסיטת תל אביב. אני הגעתי לאולם סביב השעה שש וחצי לבדי, מלאה בהתרגשות.  ראיתי איך הבניין מתמלא באנשים, חברים ומשפחות שמגיעים להשתתף או לצפות באירוע, את  המרצים שהעניקו לי ידע במשך ארבע שנות לימודי וגם שימשו לי דוגמא והשראה, לבושים בגלימות מיוחדות שאני יכולה רק לתאר כמשהו מסרט של הארי פוטר (אני לא אשקר זה הלהיב אותי והשראה המון אווירה טקסית אז אין תלונות מצידי).  עמדתי לבדי נרגשת וקצת חוששת, חיפשתי מישהו שאני מכירה לחלוק איתו את הרגע ופתאום ראיתי את חברי הטוב ידיד. יחד עם ידיד כבר לא הרגשתי לבד, החשש  החל לפוג ובמקומו צצו פרפרים של התרגשות.  בשלב הזה ידיד ואני ירדנו לקחת את הגלימה והכובע שלנו והתלבשנו מול המראה. הרגשתי מאוד חגיגית  ורשמית. תום לא יכל להישאר לטקס אבל הוא אמר לי מראש שיבוא לחצי שעה בהפסקה שלו מהלימודים לראות אותי לפני הטקס. התרגשתי נורא לראות אותו. הוא הפתיע אותי עם זר ורדים יפיפה וריגש אותי נורא.  בשלב זה הצטלמתי המון, עם ההורי שהגיעו, עם תום ובעיקר עם חברים. בשלב זה שמתי לב שלא כל חבריי ומכרי שמקבלים היום תעודה מרגישים כמוני בקשר לטקס לגלימות ולמעמד של הענקת תואר. אני הרגשתי פרפרים  בבטן והתרגשות אדירה ממש כמו מה שאני מדמיינת שאנשים מתכוונים להתרגשות של לפני חתונה. אבל חברים ותלמידים אחרים הרגישו קצת אחרת. חלק היו מובכים מהמעמד והסבירו לי שזה מרגיש להם טיפשי ורשמי באופן שלא מתאים לישראל או למעמד של לחלק תעודת סיום תואר. חלק הסבירו שזה מאוד לא ישראלי ולכן משונה וחלק הסבירו שהחוויה הלימודית היא כל כך לא רשמית שהאופי של הטקס לא מרגיש להם מתאים לאופי של אוניברסיטת תל אביב. אז… למה אני כל כך התרגשתי ולא התחברתי למה שהרבה תלמידים אחרים הרגישו? למה עבורי זה לא היה סתם טקס משעמם מלא ברשמיות ? 

בואו נתחיל  עם קצת היסטוריה:
אני לא יודעת מה אתכם אבל אותי סיקרן מאוד לדעת מאיפה הגיעה המסורת של לבישת גלימה וכובע בטקסי סיום בכלל ובטקסי סיום תואר בפרט. אז…  טקסי סיום לימודים אוניברסיטאיים  ולבישת חלוקים  החלו במאה ה-12 בתקופה בה השפה השולטת באקדמיה הייתה לטינית. רוב האנשים שלמדו באוניברסיטאות היו אנשי דת ומשום שעודף  של בגדים נחשב לדבר  פסול היה נהוג ללבוש חלוקים כהים ואחידים . סיבה נוספת לכך היא הסיבה הפרקטית, משום שעוד לא היו מבנים מסודרים ונפרדים בהם היו עורכים הרצאות, הכנסיות שימשו כמרחב הלימודי. הכנסיות בדרך כלל היו חלל גדול וקר, תפקיד הגלימות היה לשמור על הסטודנטים מפני מזג האוויר והברדסים  להגן עליהם מפני הגשם בזמן שעברו בין מבנה למבנה. יש האומרים  שעיצובו של כובע הבוגרים התבסס על העיצוב של הכובע הקתולי ובמאה ה-14 וה-15 הכובע שימש כדי לזהות אנשים ממקצועות הומניים, סטודנטים ואמנים. כובע הבוגרים היה שמור בתחילה רק לבוגרי תואר שני – ההכשרה הגבוהה ביותר באקדמיה של ימי הביניים. בשלב מאוחר יותר הוא אומץ גם לשימוש של בוגרי תואר ראשון. בשנת 1950 הוגש בארצות הברית פטנט על ידי הממציא אדוארד אוריילי וכומר קתולי בשם ג'וזף דרהאם (Durham). המצאתם כללה שילוב של פיברגלס קשה לתוך כובע הבוגרים כדי לייצב אותו. כובעי בוגרים מסוג זה נפוצים מאוד ברחבי העולם.  לפי הנרי א. קאלי (Henry A. Kelly) המנהג של להעביר את הציצית שעל הכובע מימין לשמאל הוא מנהג חדש יחסית שמקורו במשחק מילים "you left college" (Left- לעזוב/ שמאל), מנהג שאנחנו לא עשינו לצערי. ברוב מדינות אירופה הצבע הלבן מסמל את המקצועות ההומניים ובספרד לדוגמא הצבע מסמן ספציפית תאולוגיה ואמנויות . אז כן חברים, מסתבר שזו הסיבה שהצעיף והציצית שלנו היו לבנים.

עכשיו בוא נדבר על למה זה היה אירוע חשוב בשבילי?
אני חושבת שהסיבה מתחילה עם האופן שבו חונכתי. אני נולדתי בישראל ב1996 בעיר תל אביב. שני ההורים שלי נפגשו והכירו באוניברסיטה. אמא שלי היא דוקטור להנדסה ואשת אקדמיה מדהימה ואני חושבת שמאז שאני זוכרת את עצמי אוניברסיטה היה דבר שהיה לי ברור שעושים. בגלל שאמא שלי היא אשת אקדמיה באוניברסיטת תל אביב תמיד הרגשתי שם כמו בבית, למעשה אפשר לומר שגדלתי באוניברסיטת תל אביב, הכרתי כל בניין, כל ספרייה, כל מעבדה, כל פסל .  כשהייתי בת  ארבע עברנו לשנה לקליפורניה  בעקבות העבודה של אבא שלי. זו הייתה אחת השנים הכי משמעותיות בחיים שלי, היא עיצבה אותי והשפיעה עלי יותר משאצליח לספר לכם כאן. כשחזרתי לארץ כבר לא הייתי אותה ילדה מתל אביב שחברותיי וחבריי הכירו. נחשפתי לעולם של קסם וצריכה, ולקפיטליזם והתאהבתי (היום אני הרבה יותר ביקורתית לתופעת הצרכנות הזו). הייתי שבוייה בקסם של "ארץ האפשרויות" ורציתי לחזור לעולם השפע : למדפים על מדפים של אופציות לקורנפלקסים, לחנויות יצירה עם ריח קסום שנמשכות ונמשכות עד קצה היקום, לארטיקים וממתקים צבעוניים ולמגוון האין סופי. התגעגעתי לחנויות הספרים העצומות ולמותגים אמריקאים מוכרים וכמו סטאר באקס, מייקלס, טארגט, ועוד… התאהבתי  גם בכל ההבטחות שהיו בארה"ב; טקסי הסיום, הנשף, מוסדות אוניברסיטה מפוארים, נבחרת מעודדות, הרבה טקסיות ומסורות שיוצגו בטלוויזיה כחלק מהחוויה של להיות מתבגר, מגוון עצום של מועדוני ספורט,  בחגים ובעונות השנה שלוו בסמלים ומוצרי צריכה. אני חושבת שכבר שם בגיל ארבע התאהבתי ברעיון של טקס סיום רציני יותר, ללימודים בלי ריקודים טיפשיים ומחרוזות שירים שהיו ביסודי ובחטיבת הביניים. גם בהמשך חיי מוסדות אוניברסיטה היו משהו שריתק אותי וכשטיילנו כל המשפחה בארה"ב כנערה אמא לקחה את גל ואותי לראות את מוסדות  ה"אייבי ליג" החלומיות  סטנפורד, קורנל והארוורד. טיילנו במבנים העתיקים ומלאי ההיסטוריה והרגשתי שהמשהו בקסמם שובה אותי. כל ההיסטוריה הזו שלי עיצבה באופן ברור את היחס שלי לטקס הסיום האוניברסיטאי ולכן אני התרגשתי כאילו שמדובר היום חתונתי ואולי אפילו יותר משום שהרגשתי שמדובר בהשיג אישי שלי (תואר שני בגיל 25) ושעבדתי קשה להגיע לנקודה הזו. אבל לא יכולתי שלא לשים לב שזו לא הייתה חוויה אוניברסלית שכולם עברו באותו האירוע, הרבה מחברי ללימודים היו ציניים לגבי כל האירוע ואפילו היו מובכים להשתתף בו, וזו אולי אחת הסיבות שאני קצת מודה על המקום ממנו הגעתי ולרומנטיזציה של האירוע שהיה  חלק בלתי נפרד מהטקס בשבילי.

עכשיו נדבר בקצרה על מה לבשתי ולמה?
בחלק מהתמונות למעלה אפשר לראות שמתחת לגלימה, לבשתי לבוש בהשפעת שנות ה-70. ידעתי שלאירוע אני רוצה להרגיש הכי אני שאפשר, רציתי להיות מלאה בגאווה וביטחון עצמי וכמובן שזה משהו שהיה חייב לבוא לידיי ביטוי בלבוש שלי. בחרתי בחולצת כותנה לבנה ודקיקה עם קרבט  עדין שמזכיר חולצת פירטים, יחד עם מכנס מתרחב שאני מאוד אוהבת מבד קטיפה עם טקסטורה של פסי אורך, שמושכת את העין למטה ויוצרת מראה של רגליים ארוכות,  בצבע צהוב חרדל שמגיעה עד המותן . התאפרתי באיפור עדין ואייליינר חתולי שחור , ענדתי את הטבעות והצמידים האהובים עלי ועל הציפורניים שלי היה הלק הכי יפה שהיה לי וכנראה יהיה לי בחיים שעשתה לי אמנית הציפורניים קרולינה  (שאני כל כך מעריכה ואוהבת) הלק היה בהשראת טבלת כיול צבעים של טלוויזיה  והלוואי שהציפורנים שלי יוכלו לגדול עם הלק הזה עליהן כי מעולם לק לא גרם לי להרגיש כל כך אני מאשר אז. סיימתי את התלבושת עם תיק קש שאפשר לראות בתמונות למעלה אך היה בתיקון בזמן הצילומים למטה (בדומה ללק שהוחלף בשלב של הצילומים ושחזור התלבושת) ונעלי פלטפורמה חומות ויפיפיות שמאוד מחזירות אותי לשנות השישים והשבעים. וזהו. הרגשתי יפה, חכמה ומתרגשת באותו היום. אני מודה על החוויה המתקנת שזכיתי לחוות השנה, על כל מי שלקח חלק באירוע ולכם על שקראתם את הכתבה הזו, המון תודה!

nail art ציפורניים לק nailpolish telaviv uni

עכשיו אני רוצה לשמוע מכם, איך אתם מרגישים בקשר לטקסי סיום תואר? האם גם אתם מזדהים עם האופן בו חונכתי או האם אתם יותר ציניים לגבי כל העניין? ואני אשמח לשמוע בתגובות על החוויה שלכם עם טקסי הסיום שלכם  או על כאלה שנכחתם בהם.
אתם מוזמנים ליצור איתי קשר באינסטגרם או לכתוב לי  בתגובות גם שם בפייסבוק.

אני אשמח לשמוע מכם על הכל!

 -Sapir-