סיפור 1: 

השנה הייתה 2012 יום לפני המתכונת בהיסטוריה ואני הייתי בהיסטריה. כאן אני צריכה לספר על חרדת המבחנים שתקפה אותי באותה תקופה. ההרגשה הייתה שאני נחנקת, שאין לי אוויר, שאני לא מצליחה להתרכז, שאני לא יודעת את החומר, שאני קוראת את החומר שוב ושוב ולא מצליחה "להקשיב לעצמי". רעדתי מפחד ובכיתי המון. המבחנים והבגרויות עשו לי ממש רע. אני זוכרת את היום הזה במיוחד, בדרך כלל נהגתי לרוץ בחוץ על מנת לשחרר עצבים, אך באותו לילה לא יכולתי לרוץ, הייתי לחוצה מידי וחשבתי שאין לי זמן לריצות וההיסטריה בזבזה לי המון זמן. בקשתי מאמא לצאת החוצה, והיא כפי שנהגה באותה תקופה הסכימה לי. בלהט הרגע התקשרתי לחברתי דינה התקשרתי בוכה והסטרית בקושי נושמת וחסרת אונים לחלוטין. אני זוכרת שהיא ניסתה להרגיעה אותי בטלפון אבל לא הצליחה.. ואת המילים הבאות אני זוכרת בבהירות "טוב ספירי אני לא יכולה לשמוע אותך כך אני עוד חמש דקות אהיה אצלך, נלמד ביחד והכל יהיה בסדר". קיבלתי באותו מבחן 94 אך אין זה משנה… השעה הייתה בערך 9 בערב/בלילה כשהיא הגיעה והיא נשארה רק שעה אבל זה כל מה שהייתי זקוקה לו כנראה שאת החומר ידעתי.. אבל העובדה שהיא באה בהתרעה של דקה, בגלל שהיה לי רע במטרה לעזור לי ועוד בשעה 9 בערב הייתה מקסימה ותיזכר בחיוב לעולם.

סיפור 2:

אבל לא כל הסיפורים הם דרמטיים וחברות אמת צריכות להיות שם בשבילך גם ברגעי השטות והאהבה ולא לשפוט אותך גם אז ובלי להזכיר הרבה שמות ומקומות מלבד שם חברתי מאי אספר את הסיפור מן ההתחלה. אמא שלי אני וחברה שלה הלכנו יחד למוזיאון ובאחד מאולמות התצוגה פגשתי נער בן 17 (אני הייתי אז בת 16) ובו רק נגיד שחיבבתי אותו הוא היה נחמד, הוא גרם לי לצחוק, הוא לא היה חכם במיוחד אבל הוא ללא ספק נראה טוב. השיחה התגלגלה ועברה כמעט שעה שהעברנו בדיבורים, זה היה נורא כייף! באיזה שהו שלב אמא שלי נכנסה לחדר התצוגה וראתה אותנו מדברים וייזכר לה לחיוב שלא הפריעה לשיחתנו, היא לא נגשה אלי ורק אחר כך כשנפרדנו לשלום שאלה אותי מי היה הנער החמוד, ושהיה נראה שחיבב אותי. לא ידעתי עליו דבר, לא את שמו, את בית ספרו, רק את גילו ואת המוזיאון שבו עבד בחופש. אז סיפרתי על כך לחברתי מאי ואחרי דיבורים ארוכים החלטנו לנסוע שתינו בנות ה- 16 ברכבת למוזיאון בעיר לא מוכרת, וכך היה. נהננו מכל רגע! הנסיעה ברכבת, ההתרגשות שבלפגוש את הנער, המוזאון והקניון שהלכנו אליו אחר כך…אני לא ארחיב על מה קרה עם הנער אני רק אספר שאני צריכה להודות למאי על כך שהוסיף אותי בפייסבוק והתחיל לדבר איתי, בכל מקרה חברים לא נהיינו אבל כל החוויה הייתה מהנה ומאי ללא ספק חברה ספונטאנית ומושלמת על כך שלא שפטה את קלות הדעת שלי זרמה עם הדברים ונהנתה בסופו של דבר לא פחות. עד עכשיו אנחנו צוחקות על החוויות שחווינו שם! לי ולמאי יש חברות חזקה והיא החלה בגן כשהיינו בנות פחות משנתיים. כשסבא שלי מת ישנתי אצלה ובכיתי המון (זה היה בכיתה ו') וכשסבא וסבתא שלה מתו היא ישנה אצלי כמה ימים. מאי גם תמיד יכולה ללכת איתי להסתובב בדרום תל אביב ובהתרעה של שעה ביום אקראי ובהחלטה ספונטאנית של שתינו היינו נפגשות ועושות כייף וגם את הספונטאניות הזו אני אוהבת בה כל כך. בעקבות המשבר שלי כשסיננתי אותה בטלפון היא לא שפטה אותי ואמרה לי שהיא שם בשבילי. ואני, אני ידעתי שהיא לא חזקה מספיק להתמודד עם חברה במשבר כזה, ידעתי שהדבר ישבור אותה או ידביק אותה והתרחקתי עד שהיה בטוח שוב.

לא, הן לא מושלמות! דינה מבריזה לי לא מעט, ומאי לא תמיד יכולה להבין את מה שעובר עלי…אבל גם אני סיננתי את שתיהן ברגעים מסוימים, נכנסתי לתקופה רעה והתנהגתי לא יפה אבל אני אוהבת אותן עדיין כי כך זה עם חברות אמיתיות. אז כמו בסקס והעיר הגדולה התכונות שאני מעריכה כל כך בסמנטה ומירנדה שלי הן: *ספונטאניות *הבנה *לא שופטות *אכפתיות * כייפיות *אוהבות *יצירתיות. חברות האמת שלי!

עכשיו אני רוצה לשמוע מכם אילו סיפורים לכם יש עם החברים הטובים שלכם?
כמו תמיד אשמח לשמוע ממך על הכל!

-Sapir-