1 – להיות דרוכה 24/7 – הדרך הכי טובה לתאר את ההרגל הזה היא להיות קשובה לכל רעש מהסביבה. הגוף קופץ מכל רעש  קטן – אופנוע שעובר, אגזוז של רכב, חריקה של דלת, רוח שורקת בחלון או מוזיקה. כל הצלילים הללו שנשמעים לרגע כמו אזעקה או פיצוץ גורמים לדופק מואץ ואדרנלין. הגוף ער, דרוך ומוכן כל הזמן למקרה שהפעם זו אזעקה וכמה פעמים מתוך מאות הדריכויות הקטנות שלאורך היום גם באמת מדובר באזעקה אך רוב הזמן מדובר בכוננות יתר ורעידות מרוב אדרנלין.

2 – לא לישון – הגוף כל הזמן מתוח והמחשבות רצות למחוזות מזוויעים מכל הדברים שראיתי בחדשות וברשתות החברתיות בימים האחרונים. המחשבות רצות ואני שמה את עצמי בנעליים של הקורבנות כאילו כדי להכין אותי למקרה היפותטי דומה או לגרוע מכל, חדשות רעות לגבי האנשים שאני מכירה ואוהבת. אני בטוחה שאני שומעת צלילים, אולי זו פריצה לבית, למרחב שבו עד לא מזמן הרגשתי בטוחה לגמרי. מה אעשה אם זה מה שקורה עכשיו ויעשו לי מה שעשו לאזרחים בכפר עזה? המחשבות לא מרפות ורצות בלופ סגור, והרי… אין דרך להיות מוכן לזוועות שכאלה. 

3 – חיפוש אחר מרחב מוגן – כשאני מחוץ לבית בזמן הליכה או נהיגה בסוג של "חלון נפרד" בראש אני כל הזמן "רושמת" לעצמי הערה בראש של מקומות בהם אפשר וכדאי להיות בעת אזעקה, "הנה כאן יש מקלט", וכאן טוב להישכב כי יש קיר בטון וכן הלאה….

4 – בחירת לבוש – אחד הדברים החשובים בעת מלחמה זה הלבוש – ולא, אני לא מדברת על מראה אופנתי. אם כי אופנה זה דבר שנחמד לקחת בחשבון. אני מדברת על לבוש פרקטי שבנוי מקרטריונים כמו האם קל לרוץ במה שאני לובשת, האם נוח לרדת ולשכב על הריצפה או לנוס על נפשי עם מה שאני לובשת ובעת הצורך להסתתר, ביגוד סולידי, שלא מושך תשומת לב, שלא יראו בו תחתונים אם אשכב על הריצפה, אתפס או ארוץ, משהו ספורטיבי, לא מגביל ונוח, עדיפות למשהו ארוך כדי לא לקבל שיפשופים מהכביש, כי זה לא כל כך נעים.

5 – להסיע את כולם – מי שחי במדינת ישראל בוודאי כבר מכיר את הדאגה שמגיעה עם נסיעות באוטוביסים בתקופות של עליה בטרור. בעבר, ולא פעם,  אוטובוסים היו מוקד לפעילויות טרור, מחבלים היו שורפים יורים ומפוצצים אוטובוסים. העבר הלא כל כך רחוק והמאוד כואב הזה השאיר אותי כיום עם המון חרדה כשזה מגיע לאנשים שאני אוהבת, ולכן אני בוחרת להסיע אותם ליעד שלהם ולוודא שהם מגיעים בביטחה. אז נכון להיום אני כבר שבועיים קמה כל יום ב05:15 אחרי אולי שעתיים של שינה וזה לא דבר פשוט לעשות, אבל זה דבר שחשוב לי לעשות.

6 – לתכנן היטב כל יציאה מהבית – כל יציאה מהבית מלווה בהמון מחשבות ותכנונים, מי יבוא איתי (כי פחות נעים להיות לבד בכביש או ברחוב בזמן אזעקה או מצב חירום) מה חשוב שיהיה עלי בכל יציאה, טלפון? מים?  מפתח? תרופות?, איך אני אגיע ליעד שלי הכי מהר תוך ידיעה איפה יש מרחב מוגן לידי…כל יציאה מהבית מלווה בסריקה בלתי פוסקת של השטח לראות שאין משהו חשוד או מסוכן בסביבה המיידית שלי,  מאוד "See it, say it, sorted" מצידי.

7 – משבר זהות קטן – בימים האחרונים חוזרת אלי תחושה מוכרת ולא נעימה, תחושה של פחד שאני מכירה בעיקר מלהיות לבד מחוץ לארץ וזו התחושה של "שונאים אותי". אני מרגישה שבגלל המקום והמשפחה שאליה נולדתי, משפחה יהודית במדינת ישראל,  אני צריכה לפחד משנאת סתם בוערת. יש לי תחושה נוראית שכל מקום שבו אהיה מישהו יראה בקיום שלי הזדמנות "לגיטימית" להראות אלימות ושנאה. אני מפחדת להרגיש לא רצויה ולא בטוחה, לא במדינה ולא מחוץ לה. זו הרגשה נוראית להרגיש שנוא בגלל מרכיב כל כך בסיסי בזהות שלי שאין לי יכולת לשנות או לשלוט בו, גם לו הייתי רוצה.

8 – בדיקת מלאי – בעקבות הנחיות של פיקוד העורף למצבי מלחמה יש לוודא שבמרחב המוגן יש מספיק מים ואוכל עבור כל המשפחה ל-3 ימים. מכיוון שמספר האנשים במרחבהמוגן משתנה ומשום שבזמן האזעקות אנחנו מנשנשים ושותים מים, המלאי הוא משהו שיש לתחזק. מדי כמה ימים אני בודקת שיש שם מספיק מים ואוכל, וכמו כן גם בבית לשימוש יומיומי. הסופרים יחסית ריקים וברובם כבר אין בקבוקי מים לרכישה, אז הדאגה לבדיקת המלאי היא אמיתית וחשובה.

9 – להסתובב עם תרופות לכל מקום – אחד הצעדים הראשונים שעשיתי בעקבות המלחמה היה לשים את התרופות שלי בתיק ואיתי כל הזמן. אני יודעת שהתרופות משפרות לי את איכות החיים, ועוזרות לי לתפקד ביומיום, והיה לי חשוב להכין את עצמי לכל מקרה שלא יהיה על הצד הכי טוב שאפשר. אם אצטרך להישאר במקלט ובמצב פיזי או נפשי קשה, עדיף להפוך אותו לקצת יותר נסבל, וכאן התרופות נכנסות.

10 – לתפקד מהר בזמן אזעקה – כשנשמעת אזעקה הגוף נכנס למצב של פעולה. הגוף מתחיל לפעול ואחריו הראש ותוך התקדמות לממד אני מנסה לסדר במהירות את מה שחשוב לי, מה לקחת איתי למרחב המוגן או על מה להגן. תוך כדי המחשבה רצה למי נמצא בבית, צריך לוודא שכולם שמעו את האזעקה ובדרך למרחב המוגן, בעלי חיים, משפחה, חברים, וכמובן לוודא שכל מי שלא נמצא איתך פיזית גם בסדר ונכנס למרחב מוגן, בקיצור המון לחץ, המון לעשות והמון אדרנלין שמוביל להמון תשישות.

עכשיו כשסיימתי למנות את ההרגלים החדשים שלי, אני רוצה לשמוע מכם! איך אתם מרגישים בימים קשים אלו? אני מחבקת ודואגת לכם ורוצה לשמוע איך אתם מתמודדים עם התקופה הזו. אני סקרנית לשמוע מה מההרגלים שמניתי גם אתם סיגלתם לעצמכם. ולאלו מכם שלא חיים בארץ אשמח לדעת מה הפתיע אתכם לקרוא ואיך אתם מעכלים את מה שמתרחש בישראל בימים האחרונים. שולחת לכם את אהבתי ומחכה לשמוע מכם בעמוד הפייסבוק שלי! תשארו חזקים! 
 כמו תמיד אני אשמח לשמוע מכם על הכל, אז תכתבו לי ברשתות החברתיות!
אם אתם מעוניינים לקרוא עוד זה הפוסט האחרון שלי  לחצו כאן!

-Sapir-