אני מזהירה מראש. הסיפור הבא לא הולך להיות מעורר השראה. הוא לא סיפור של אישה אמיצה. זה לא סיפור שאני גאה בו. זה סיפור שקרה.
ובגלל שהוא קרה לי אני גם לא אגיד לכם שזהו סיפור אובייקטיבי, אבל זה הסיפור שלי, או לפחות האחד שבחרתי לספר היום. לא סיפרתי אותו להמון אנשים ובטח שלא בצורה פומבית כמו כאן. אני יודעת שזה סיפור אחד מיני רבים אבל כמו שכבר אמרתי, זה האחד שלי בנושא. ולמה אני מספרת אותו עכשיו? בכנות, כי בתקופה האחרונה אני מרגישה לחץ בחזה וחרדה ואני חייבת להוציא את הסיפור הזה ממני ולתת לו להיות בחוץ. אני מודה שאני לא מרגישה אמיצה לספר את הסיפור הזה, אני פשוט לא מסוגלת לשאת עוד סיפורים כמו זה של שי לי או של החיילות. סיפורים של נשים שמנסים להשתיק ולהעלים ולכפות על הגוף שלהן חוקים אבסורדים וכללים ומיניות. האירועים הללו גורמים לי לרעוד מעצבים, הם מכאיבים לי וגורמים ללב שלי לשרוף. ואני חייבת, באמת, בצורה הכי אגואיסטית, להוציא את הסיפור שלי החוצה כי כרגע הוא מעיק עליי. יהיה מה שיהיה. סיפרתי חלק מהסיפור שלי לחברים ולמשפחה והתגובות התומכות היו נעימות והתגובות המאשימות השאירו צלקת, אבל אני לא מאשימה. גם אני לא תמיד הבנתי את מה שקורה כאן וגם לא תמיד הגבתי בצורה אמפתית.
בכל מקרה, בואו נתחיל. הסיפור שלי מתחיל בחלק הכי גרוע וזה הזמן שאני אזהיר מטריגרים: הולכים להיות כאן הרבה רגעים מטרידים, אלימות, וגם אונס. תהיו מוכנים…
שנת 2018. ערב. אני קוראת מחזה בדירה של גבר, נקרא לו…טומי.
אנחנו יוצאים כבר כמה שבועות ואני עוד לא סגורה על הקשר. אמרתי לו שאני רוצה לקחת דברים לאט. אנחנו מזמינים אוכל אסייתי והוא מכין לנו יין מבושל. השותף שלו נמצא בחדר שלו, או שאולי הוא יצא כבר, חייבת להודות שלא עקבתי. הייתי שקועה בקריאה. טומי מביא את היין החם המטובל שהוא הכין. אני לוגמת וממשיכה לקרוא. תקליט כלשהו מתנגן ברקע. הוא מנסה לשכנע אותי לקחת הפסקה ואני סוגרת את המחזה ואומרת לו, הפסקה קצרה כי אני חייבת לסיים.
אני מורידה מגפיים. לבשתי מגפיים עם גרביונים ומעליהם בגד גוף שנפתח מלמטה עם תיקתקים, וחצאית ירוקה-שחורה משובצת. היה חורף והיה לי קריר, ואני זוכרת שבכוונה לבשתי משהו שלוקח זמן להוריד, מתוך ניסיון עבר. זה נותן לי הרבה שליטה במה יורד ומתי והרבה זמן לבחור אם לעצור – בחורה חכמה!
אם כי חבל שאני צריכה לחשוב ככה. אז, לא נתתי לצורת המחשבה הזו יותר מדי חשיבות. היום אני רואה שיש כאן בעיה. בזמנו ראיתי את זה כחלק נורמלי מלהיות אישה.
אני מורידה מגפיים. אנחנו מתיישבים על המיטה ומתנשקים ובסה"כ נחמד לי אבל אני מרגישה שהוא לוחץ לקחת דברים צעד קדימה – פתאום מצלצלים. זה האוכל שהזמנו, בדיוק בזמן!
אנחנו צופים במשהו בטלוויזיה שלו בזמן האוכל. אני זוכרת שחשבתי שזה היה האוכל האסייתי הכי טעים שאי פעם אכלתי.
אנחנו אוכלים, אני לא מסיימת את הכל, ואני חוזרת לקרוא, הפעם על המיטה. הוא חוזר ומנשק אותי ואני מנשקת אותו בחזרה ומנסה למצוא מקום להניח את המחזה, לפחות לרגע, כדי לא לשכוח איפה הייתי, אבל הוא משכיב אותי על המיטה, אבל אני יודעת ששום דבר לא יכול לקרות, הרי יש לי בגד גוף וגרביונים ותחתונים ואני חזקה, אני יכולה לעצור בכל שלב.
הוא מנפץ לי מיליון אשליות ברגע אחד.
אני לא חזקה. הוא מחזיק אותי בכוח למיטה, שם יד אחת חזקה סביב הצוואר שלי, עוצר אותי וחונק אותי במקביל, זה מפתיע אותי, זה מגיע משום מקום.
אני נאבקת. ביד השנייה הוא כבר הצליח לפתוח את בגד הגוף ולמשוך לי בכוח את הגרביונים והתחתונים כך שהיד שלו נכנסת פנימה. אני המומה. הוא שם את המשקל שלו עליי בצורה שמאפשרת לו להוריד את המכנסיים והתחתונים שלו. יד אחת שלו סביב הצוואר שלי והוא מקרב אל הפנים שלי את הזין שלו ואני זוכרת עד עכשיו בדיוק את ההבעה הזחוחה שלו כשהוא אומר לי תוך כדי שהזין שלו בפרצוף שלי, "אל תדאגי, את לא חייבת לרדת לי". משפט שלא הולך בהלימה עם המעשים שלו, לא שזה מה שמדאיג אותי באותו הרגע. המשפט הזה אומר לי דבר אחד:
"אני הולך לאנוס אותך."
מהרגע שהיד שלו הגיעה לצוואר שלי הייתי המומה. אני צורחת ובוכה ומנסה לדחוף אותו ממני אבל זה לא עובד לי והדבר הזה מפתיע אותי. אני האמנתי בלב שלם שאני יותר חזקה ממנו. אני משתוללת ובוכה ואני לא בטוחה מה בדיוק קורה כי הדבר הבא שאני יודעת זה שאני מתכנסת בתוך עצמי על המיטה שלו וחוזרת על המשפט, "אבל חשבתי שאנחנו חברים." פעם בכעס, פעם בעצב, תמיד בבכי. חשבתי שאנחנו חברים.
חזרתי על המשפט לפחות עשר פעמים, אני לא יודעת למה, אולי כי באמת חשבתי שאנחנו חברים, אולי כי כל מה שידעתי שאפשרי מתרסק לנגד עיניי, הוא מלרלר שהוא מצטער ושהוא הרגיש שזה מגיע לו כי הוא קנה לי אוכל. אני לא נשארת אדישה, אני אמנם באותה תנוחה, מכונסת בתוך עצמי על המיטה, אבל אני צועקת.
לא הבנתי! בגלל שקנית לי אוכל, אני חייבת לך סקס? לא זכור לי שהסכמנו על דבר כזה, לא זכור לי שאני זונה שמשלמים לה עם אוכל!
עד אותו הרגע תמיד התחלקנו שווה בשווה על החשבון בדיוק בשביל שאני לא ארגיש חייבת אבל הפעם, בפעם הראשונה, אנחנו אצלו בבית, הוא מארח. אני צועקת עליו שאם זה מה שהוא חושב אני אחזיר לו על האוכל. הייתי בהלם מוחלט מהמילים שלו.
אחר כך הוא ניגש אלי בצורה יותר עדינה ואמר שהוא מצטער ושאני טובה בשבילו ושאני יכולה לשנות אותו ואני צועקת עליו בחזרה שאני לא מעוניינת לשנות אותו. הייתי באותה תנוחה על המיטה כמעט שעה. שעה של שתיקה, בכי, צעקות, אמירות נוראיות ממנו. אחרי שעה ומשהו אני מרגישה מספיק חזקה כדי להתלבש. אני לוקחת את החפצים שלי ויוצאת מהדירה ואבא שלי אוסף אותי וזו הפעם האחרונה שדיברתי עם טומי.
כמה ימים לאחר מכן הוא כתב לי: "טייב. תכלס לא היה לי הרבה מה להגיד חוצמזה שאני מרגיש די חרא מכל העניין. ובכלל עבר עלי שבוע מסוייט… מצטער אם גרמתי לך לאי נחת, ממש נהנתי מחברתך."
זהו. זה היה הסוף.
אבל זו הייתה גם תחילתן של שנים של הבנה של איך הגעתי לשם. חודשים שלא היה לי ברור מה קרה באותו הערב. עד היום אני לא בטוחה אם השותף היה בבית או לא.
לקח לי חודשים להפנים שהוא אשכרה היה יותר חזק ממני כי באמת האמנתי שאני חזקה ושאף אחד לא יכול עליי. הוא היה שנתיים מעליי ביסודי וחשבתי שזה אומר שהוא חמוד או נורמלי או לא מישהו שיכול להיות מסוכן כיום, 20 שנים אחר כך. המון הנחות יסוד התבררו לי כאשליות מנופצות באותו ערב ארור. הערב הזה לא עשה אותי חזקה יותר, והוא לא היה מקרה בודד ויחיד בחיים שלי. למזלי הוא לא חזר על עצמו שוב מאז. טוב, אולי בהמשך אני אאזור כוחות ואספר לכם על עוד תובנות מתוך הדבר הזה, אבל בינתיים אני מרגישה קצת יותר טוב להוציא את זה מהבטן לאוויר העולם.
תודה לכולם על ההקשבה.
כמו תמיד אשמח לשמוע מכם על הכל, אז תכתבו לי ברשתות החברתיות!
-Sapir-