English / Hebrew
"משקלו של משקל"
ביום רביעי הקרוב בתאריך 10.10.2018 מציינים ברחבי העולם את יום בריאות הנפש כפי שנוהגים לעשות בכל שנה מאז 1992, זאת במטרה לקדם את המודעות והידע בתחום בריאות הנפש. בשנים האחרונות התחילו לבחור בנושא שנתי וספציפי בו מתמקדים בתחום בריאות הנפש, כאשר הנושא של שנת 2018 הוא “אנשים צעירים ובריאות הנפש בעולם משתנה”, דבר שחשוב לי במיוחד באופן אישי ומעסיק אותי בחיי היומיום. בריאות הנפש חשובה לא פחות בריאות פיזית, קודם כל משום שבריאות הנפש היא בריאות פיזית. בדומה למחלות אחרות, למחלות הנפש יש תחום רחב. חלק מהמחלות מטופלות בתרופות, חלקן מסכנות חיים, חלקן משפיעות על איכות החיים, חלקן מדבקות, חלקן נראות ואילו אחרות נסתרות מהעין, חלק דורשות עזרה רבה מהסביבה ואחרות פחות.
למה מודעות לבריאות הנפש חשובה כל כך?
1. לידע ולמודעות יש אפקט נהדר של הסרת פחד מהלא מוכר והלא נודע. ככל שיודעים יותר על תופעה רפואית מסוימת, את שמה והמאפיינים שלה, ההרגשה של משהו שאפשר להתמודד איתו מתחזקת. יש מגוון של פתרונות, דרכי התמודדות ודברים שמומלץ להימנע מהם, לדוגמה, אם מחלה מדבקת. ידע מאפשר יכולת להקל על החולה ואפילו על הסביבה שלו, שגם היא מתמודדת עם משהו לא פשוט. מודעות מאפשרת לתהליך שיש לעבור להיות יותר ברור, כלומר דרך חיים חדשה שיש לסגל או תהליך של החלמה מהמחלה. ידע גם מאפשר להבין את חומרת המצב של המחלה ולבחור סדר עדיפויות של הטיפול. חשוב לדעת האם יש לפעול מהר בכיון מסוים. לעתים קרובות יש נטייה לטפל בסימפטום ולא במחלה עצמה, כשאשר לטווח הרחוק חשוב לטפל בשניהם.
2. עוד דבר נפלא שמודעות יוצרת היא הבנה של הסבל שאדם חולה עובר. ההבנה שבאמת מדובר במחלה ולא בבחירה של החולה להתעסק עם תחביב חדש שמושך תשומת לב היא הבנה חשובה ומשמעותית. הבנה זו יכולה ליצור חברה רגישה ותומכת יותר, מאפשרת לחולה להיות יותר סלחן ולחוש פחות אשמה על המחלה שלו. בנוסף מודעות מאפשרת לסביבה לתמוך באלו שמתמודדים עם חבר, בן משפחה או בן זוג שחולה ולכן עוברים תקופה לא פשוטה בעקבות כך.
3. מודעות והבנה שבריאות נפשית חשובה והולכת יד ביד עם הבריאות הפיזית, מאפשרת לכולנו למקם את בריאות הנפש בעמדה של חשיבות עליונה ודחיפות, עניין שיש לטפל בו ללא אשמה.
4. ככל שנושא חשוב יותר ונראה כפוטנציאל רווחי יותר כך יותר משאבים מופנים כלפי המחקר שלו. יותר אנשים מנסים למצוא פתרונות שונים, נותנים משוב וחולקים אינפורמציה. מעקב אחרי מחלות ומציאת פתרונות חדשים ואפקטיביים, מגון גדול ותחרות, סוגי טיפול, אבחנה מוקדמת, הם כולם דברים נהדרים שקורים ככל שהמודעות לתחום גוברת.
5. מידע יכול להצל חיים ולהקל על ההתמודדות של מי שמתמודד עם מחלה נפשית. יש חשיבות גדולה וצורך רב בהכשרה של מורים, רופאים ועוד אנשי מקצוע בעמדות מפתח. חשוב שיהיה ידע כיצד לפעול כשחושבים שמישהו מתמודד עם מחלה נפשית, איך להתנהל ועל פי איזה פרוטוקול לפעול כשמישהו מצוקה שפונה בבקשה לעזרה. כל אלו יכולים לשנות את חייהם של מי שמתמודדים עם מחלות מכל סוג.
6. מודעות משמעה לדבר, לשאול שאלות, להעלות תשובות ומחשבות על בריאות הנפש. על ידי כך להוריד את אפקט האשמה, החרדה, הבושה והמבוכה של כולם מהנושא. מחלות הן דבר קשה מספיק, אני חושבת שחשוב לנסות להוריד כמה שאפשר את מסך המבוכה ולהתרכז בפתרון של הבעיה המרכזית על ידי כך שנרגיש יותר בנוח לדון ולדבר עליה.
הקשר שלי לבריאות הנפש:
הפעם הראשונה שגיליתי שאני מתמודדת עם בעיה נפשית היה כשהייתי בבית הספר היסודי. תמיד הייתי ילדה מאוד שמחה, עם המון תחביבים, עם משפחה אוהבת ומדהימה והמון חברים נהדרים. אך בו בזמן גם הייתי ילדה מאוד חרדתית והתמודדתי עם מחלה שאחר כך אובחנה בשם OCD. עבורי זו לא הייתה מחלה מסכנת חיים והיא גם לא השפיעה יותר מידי על הסובבים אותי, אבל היא כן פגעה לי באיכות החיים. במובן מסוים אני מניחה שיכולתי להמשיך ולחיות חיים שלמים בלא שהייתי מודעת אליה, תוך כדי הידיעה שמשהו לא לגמרי בסדר ומידי פעם הייתי סובלת.
הפרעה טורדנית כפייתית (OCD) תופסת אצלי מגוון צורות ומידי פעם עדין פורצת בצורה חדשה ויצירתית במיוחד שלא חוויתי קודם לכן. בתור ילדה קטנה המחלה תפסה צורה של כללים וחוקים כפייתיים וטקסיים, כלומר שחוזרים על עצמם, שלפיהם הייתי צריכה לחיות את חיי. החרדה ממנה סבלתי גרמה לי להאמין שאם הייתי נאבקת באותם טקסים וחוקים, שוכחת לקיים אותם או מספרת עליהם ההשלכות יהיו כל אותם הדברים מהם פחדתי ביותר. הייתי חצויה, קול אחד קבע את החוקים והכללים, הפחיד ואיים עלי וקול אחר ביקש להשתחרר, ידע שזה לא הגיוני ורצה לספר על כך ולבקש עזרה.
יום אחד כשהרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך להילחם עם עצמי ושבאמת נמאס לי מכל העניין המפחיד הזה. קבעתי לדבר עם יועצת בית הספר בזמן ההפסקה, נלחמתי בקול שאמר “אם תספרי יהיו השלכות נוראיות” ופשוט סיפרתי. אני עדין זוכרת איך ישבנו היועצת ואני, כשאני מתבוננת בעלים הנעים על העצים ברוח. אני זוכרת את ההקלה שהרגשתי רק מלספר על מה שעובר עלי מבפנים, על כל הפחדים הלא הגיוניים. בהמשך גם קיבלתי עזרה, ה”הלשנה” הזו על הקולות שמאיימים עלי הפכה לקלה יותר, הקולות למשמעותיים פחות, וככה התחלתי בהתמודדות עם המחלה הזו. עד היום אני מתמודדת עם בעיה זו וסביר להניח שאמשיך להתמודד עם OCD כל החיים, כל פעם שתהיה תקופה לחוצה, שינויים מבלבלים וסתם אם בא לה לבוא לביקור אצלי ולראות מה קורה. היא תופסת אצלי מגוון צורות, חלקן עקביות יותר חלקן פחות, חלקן קשורות בהיגיינה וניקיון, אחרות באגרנות, חלקן בטקסיות או בפעולה שאני אפילו לא שמה לב אליה עד שמפסיקים אותי, אבל עם כולם אני עד היום התמודדתי ומסוגלת להמשיך להתמודד.
מחלה נוספת איתה התמודדתי החלה להראות אצלי סימנים בגיל 16. התחלתי להתעסק הרבה עם אוכל, גוף ומשקל. כשבקשתי לראות תזונאית משום שהרגשתי שאני אוכלת יותר מידי, היא שקלה אותי, דיברה איתי ושאלה מה בדיוק אני אוכלת כל יום. לבסוף הסבירה שזה לא המצב ושלמעשה אני סבלת מהפרעת אכילה, ככה אני ומשפחתי גילינו שחליתי באנורקסיה. חשוב לי להדגיש, שמדובר במחלה ולא בבחירה. הבנה שלצערי נאבקתי איתה במשך המון זמן. בעקבות המחלה הזו השתנתי, כעסתי, הרגשתי שכולם נגדי, שרק אני רואה את העולם נכון. נעשתי עצובה, הפסקתי להגיע לבית הספר או הגעתי ונשארתי מחוץ לשיעור, הפסקתי לאכול והתחלתי לעסוק בהמצאת דרכים יצירתיות להעביר את הזמן בין שינה לשינה. הפעם את המחלה שלי יכלו לראות, היא לא הייתה שקטה במיוחד, היא נראתה לכולם למרחוק. במשך כמה חודשים בודדים ירדתי למעלה מעשרה קילוגרם, הייתי מכוסה בסימנים סגולים שקיבלתי כשהתיישבתי או פגעתי בחפץ כלשהו והשיער שלי החל לנשור. הכל נעשה כל כך מהר וללא שליטה, כולם הבחינו בכך, דיברו ודיווחו על המצב שלי למורים בבית הספר, אבל הפעם כשלא רק איכות החיים שלי הייתה בסכנה אלא גם הגוף, הידע כיצד לפעול במצב זה היה חסר בכל מקום. המשפחה, המורים בבית הספר ואפילו הרופאים שידרו חוסר אונים ולא ידעו כיצד לעזור. למזלי יש לי משפחה שהבינה מיד את חומרת המצב, פעלה מהר, לא בזבזה זמן ולא הסכימה לוותר עלי אפילו כשאני וויתרתי. ההורים שלי פנו לאנשי מקצוע, ובסופו של דבר הגיעו לאנשים הנכונים שידעו לטפל בבעיה. בגיל 18 כבר יצאתי מכלל סכנה והתחלתי במסע ארוך של החלמה שנמשך גם היום.
מה נתן לי את השראה לייצור, ולמה עכשיו?
מסקנה חשובה אליה הגעתי בזמן הלימודים בלונדון במהלך הקיץ הנוכחי היא, שבתור אמנית צעירה וחסרת ניסיון לא יהיה לי זמן או הזדמנות טובה יותר להתחיל להציג ולדבר על אמנות שחשובה לי, מהזמן שאני נמצאת בו עכשיו ובהווה. למסקנה הזו הגעתי גם בעקבות הצפייה בסרט- “Talking about My Generation” עליו דיברתי בכתבה “August Favorites – 2018 My time in London”. סרט שמציג את האמנים הצעירים והאקטיביסטים שפעלו בלונדון בשנות ה-60. הבנתי שבגלל שלא תגיע הזדמנות מושלמת או זמן הכי נכון להתחיל, אני צריכה ליצור לעצמי את ההזדמנויות הללו, לחבור לאנשים אחרים עם תשוקה ליצור, עם ראש ונפש יצירתית ופשוט לעשות.
אנחנו ניצור לעצמינו את ההזדמנויות, העולם יהיה גם הגלריה שלנו וגם חומר היצירה, נשתמש בכל שאפשר וכך נשנה את העולם, כל אחד מעט ובדרכו שלו. קיבלתי החלטה שהשנה אני רוצה ליצור, לתת לפחדים להניע אותי ליצירה ולא לתת להם להשתיק אותי. זו היא אחריות שלי בתור אמנית צעירה, לעשות, לא להמתין, לא לחכות ולהיות כוח מניע בעשייה אקטיביסטית לכל תחום שחשוב לי להתמקד בו.
דבר נוסף שנתן לי השראה רבה היה עבודת הסמינר שהגשתי בחודש שעבר על האמנית האקטיביסטית יוקו אונו. האומץ, התעוזה והדרך בה יוקו אונו יצרה מיצגים ומייצבים ריגשה אותי. היא יצרה אמנות תוך נסיינות וחלוציות רבה במשך השנים, דאגה לקדם דרך האמנות את הסוגיות והערכים בהם האמינה, דבר בו היא מתמידה גם בשנים האחרונות. מייצגים ומייצבים רבים שלה מערבים השתתפות של הקהל והחברה כלוקחים חלק ביצירה, דבר שאני כיוצרת מאוד מעריכה ואוהבת.
כל אלו יחד עם גישה כללית של להעז, לעשות וליצור אמנות שקיבלתי בזכות מרצים רבים במהלך לימוד התואר בעיצוב באוניברסיטת תל אביב הניעו אותי ליצירת המייצג “משקלו של משקל”.
על המייצג “משקלו של משקל” / “The Weight of a Weight”:
מטרת המייצג היא לדבר על נושא שבעיני רבים נחשב לרגיש, סודי ואינטימי. אני בוחרת לחלוק אתכם במייצג את המשקל שלי, מדובר במידע אותו אפילו אני לא יודעת על עצמי. על ידי השיתוף הזה אני יוצרת מרחב אינטימי ומתח של גילוי “סוד” ביני לבין הקהל . בעזרת המתח הזה אני בוחנת את המשמעות אותה אנחנו מעניקים למשקל.
אני מעלה שאלות רבות ביניהן:
האם משקל אומר משהו על בני אדם? האם יש יותר דמיון משותף בין שני אנשים עם משקל זהה? האם אנחנו יודעים להעריך בכלל איך נראה, מדבר או חושב אדם במשקל מסוים? מדוע בכלל מדובר בנושא כל כך רגיש ואינטימי? מדוע לדוגמה אין אותן תחושות חלות על מספר הריסים השונה שיש לכל אחד מאתנו? האם המתח שנוצר בעקבות גילוי סוד המשקל מקרב או מרחיק בין בני האדם? האם משקל הוא מדד אמין להשמנה והרזיה או שהוא משתנה במהלך היום כתלות באוכל, שתייה, הזעה ומנוחה?
אחת השאלות המשמעותיות ביותר עבורי היא: האם יש השלכות לחשיפה של המידע הזה? האם יחשבו עלי דברים אחרים? כיצד שיחה על משקל משפיעה על הסביבה? האם לדבר על משקל יהפוך אותו לפחות “ביג דיל”, לעניין פחות מפחיד ומשונה, כפי שקורה כשמתחילים לדבר על נושאים כגון יחסי מין, רפואה, כסף, ועוד…
מעולם לא רציתי להיות האישה שחלתה או שמתמודדת עם אנורקסיה, במשך המון זמן פחדתי על דבר על כל אלו. לא רצית שהמחלות הללו יהיו מה שמגדיר אותי. היום אשמח לענות על שאלות ולדון בנושא של הפרעות אכילה ובריאות הנפש. אני כבר לא מפחדת שהמחלה תגדיר אותי ואני מקווה שאם הזמן נתחיל כחברה להטיל ספק בכל אותם הקונבנציות שגדלנו וחיינו לתוכם, נהפוך לחברה סקרנית, שואלת ולא פשוט מקבלת רעיונות מופשטים כמובן מאליו.
אני מזמינה את כולכם למייצג “משקלו של משקל”, ב-10.10.18 בשעה 16:30 בנמל תל אביב (ברחבה שלפני מסעדת 23 Pier, נמל, 23 האנגר, תל אביב יפו). אני מזמינה את כל האנשים הסקרנים שרוצים לדעת מה המשקל שלי, כל מי שרוצה לחשוב מחדש על המשמעות של ערכים אלה, כל מי שבריאות הנפש חשובה לו, כל מי שאמנות ומייצגים מעניינים אותו וכל מי שרוצה לתמוך או להגיד שלום מוזמן. אשמח ליראות אתכם שם!
עכשיו תורכם לספר, מה המשקל והיחס שאתם נותנים למשקל?
האם הנושא של בריאות הנפש חשוב וקרוב ללבכם?
מה החוויה שלכם עם הנושא של בריאות הנפש?
אתם מוזמנים ליצור איתי קשר באינסטגרם או לכתוב לי בתגובות גם שם בפייסבוק.
כמו תמיד, אני אשמח לשמוע מכם על הכל!
-Sapir-